בין המצרים ותשעה באב: מה מציינים, אילו מנהגים נוהגים ולמה זה רלוונטי היום

בלב הקיץ הישראלי, כשהמדינה עסוקה בחופשות, בקייטנות ובים, מתחילה בלוח העברי תקופה שונה לגמרי באופייה. שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, המכונים ״בין המצרים״, הם תקופת האבל המרכזית של העם היהודי. בתקופה זו מציינים את חורבן בית המקדש הראשון והשני ואת שורה של אסונות שפקדו את העם לאורך ההיסטוריה. גם מי שאינו שומר מצוות מרגיש לעתים את התקופה: אין חתונות בחלק מהאולמות, יש מי שנמנעים מתספורת או ממוזיקה, ובערב תשעה באב מתכנסים רבים בבתי כנסת לקריאת מגילת איכה. המדריך הזה מסביר מה מציינים, אילו מנהגים נהוגים ולמה התקופה ממשיכה לדבר גם לישראלים בני ימינו.

מה קרה בשבעה עשר בתמוז

תקופת בין המצרים נפתחת בצום שבעה עשר בתמוז. על פי המשנה במסכת תענית, חמישה דברים קרו לאבותינו ביום זה, ובהם שבירת הלוחות על ידי משה לאחר חטא העגל, והבקעת חומות ירושלים בידי הרומאים לקראת חורבן הבית השני. ההבקעה הזו פתחה את שלושת השבועות האחרונים לפני החורבן, ומכאן משך התקופה.

צום שבעה עשר בתמוז הוא צום קל יחסית: הוא מתחיל עם עלות השחר ומסתיים בצאת הכוכבים, ובשונה מתשעה באב, מותר בו ברחיצה ובנעילת נעלי עור. חולים, נשים הרות ומניקות פטורים במקרים רבים, ומי שיש לו שאלה רפואית צריך להתייעץ עם רופא ועם רב.

המנהגים לאורך שלושת השבועות

במהלך שלושת השבועות נוהגים מנהגי אבלות שהולכים ומתחזקים ככל שמתקרבים לתשעה באב. המנהג הנפוץ ביותר הוא הימנעות מחתונות ומשמחות גדולות. רבים נמנעים גם מתספורת ומגילוח, ומהאזנה למוזיקה שמחה, ויש הנמנעים מלברך ״שהחיינו״ על פרי חדש או בגד חדש.

בפרטי המנהגים קיימים הבדלים בין העדות. בקרב יוצאי אשכנז נוהגים בדרך כלל להחמיר כבר מתחילת שלושת השבועות, ואילו בקרב חלק מעדות המזרח ההחמרות מתחילות בעיקר בשבוע שחל בו תשעה באב. מי שרוצה לדעת מה המנהג המדויק במשפחתו או בקהילתו, יכול לשאול את רב הקהילה.

תשעת הימים

מראש חודש אב ועד תשעה באב נמשכת תקופה המכונה ״תשעת הימים״, שבה מנהגי האבלות מתחזקים. המשנה קובעת: ״משנכנס אב ממעטין בשמחה״. בתקופה זו נהוג אצל רבים להימנע מאכילת בשר ושתיית יין, למעט בשבת ובסעודות מצווה כמו ברית מילה או סיום מסכת. יש הנמנעים גם מכביסה, מלבישת בגדים מכובסים חדשים ומרחיצה לשם תענוג.

למנהג הימנעות מבשר יש הסבר סמלי: הבשר והיין קשורים לקורבנות ולנסכים שהיו מובאים בבית המקדש, וההימנעות מהם מבטאת את החסר בעקבות החורבן. בפועל, משפחות רבות בישראל מגלות בתקופה זו מחדש את המטבח החלבי והצמחוני.

תשעה באב: היום עצמו

תשעה באב הוא היום העצוב ביותר בלוח השנה העברי. על פי המסורת, בו חרבו שני בתי המקדש, ובו התרחשו אירועים קשים נוספים בתולדות העם. הצום נמשך כעשרים וחמש שעות, משקיעת החמה של ערב תשעה באב ועד צאת הכוכבים למחרת. בנוסף לאיסור אכילה ושתייה, נוהגים בו חמישה עינויים: איסור רחיצה, סיכה, נעילת נעלי עור, תשמיש המיטה, וכן איסור על לימוד תורה שמשמח את הלב, מלבד עניינים הקשורים לאבל ולחורבן.

בערב תשעה באב מתכנסים בבתי הכנסת, יושבים על הרצפה או על כיסאות נמוכים, כנהוג אצל אבלים, וקוראים את מגילת איכה לאור נרות או באור עמום. למחרת בבוקר אומרים קינות, פיוטים שמבכים את החורבן ואת האסונות שבאו בעקבותיו. רבים נוהגים לעלות לכותל המערבי בליל תשעה באב, ושם מתכנסים אלפים לקריאת איכה ברחבה.

למה זה עדיין רלוונטי

שאלה שעולה לא פעם היא מה משמעותו של צום על חורבן ירושלים, בתקופה שבה ירושלים בנויה ומשגשגת כבירת מדינת ישראל. התשובה של רבים נוגעת לשאלות של אחדות. על פי מסורת חז״ל, הבית השני חרב בגלל שנאת חינם, מחלוקת פנימית ופילוג בעם. לכן, בעיני רבים, תשעה באב הוא יום של חשבון נפש לאומי על היחסים בין חלקי החברה הישראלית.

בשנים האחרונות התפתחו מסורות חדשות סביב היום: מפגשי שיח בין דתיים לחילונים, סיורים בירושלים העתיקה, ערבי לימוד על אהבת חינם וכינוסים קהילתיים. מי שאינו צם או אינו מקיים את המנהגים יכול למצוא בהם דרך משלו לציין את היום.

דרכים לציין את התקופה גם למי שאינו שומר מצוות:

• להשתתף בקריאת איכה בבית כנסת קרוב או ברחבת הכותל
• להצטרף לערב שיח או לימוד על אחדות ואהבת חינם
• לבקר באתרים ארכיאולוגיים מימי הבית השני בירושלים
• לקרוא על ההיסטוריה של חורבן הבית עם הילדים

מהאבל לנחמה

הלוח העברי אינו נשאר באבל. כבר בשבת שאחרי תשעה באב, המכונה ״שבת נחמו״, קוראים את ההפטרה מספר ישעיהו הפותחת במילים ״נחמו נחמו עמי״. מתחילה סדרה של שבע הפטרות נחמה שמובילות עד ראש השנה. חמישה עשר באב, שחל כמה ימים לאחר מכן, הוא בכלל יום של שמחה, שבמקורות מתואר כיום שבו בנות ירושלים יצאו לחולל בכרמים, ובישראל של היום הוא נקרא חג האהבה.

המעבר החד הזה מאבל עמוק לנחמה ולשמחה מבטא תפיסה יהודית עתיקה: הזיכרון של הכאב אינו נועד לשקוע בו, אלא לאפשר צמיחה ותיקון.

לסיכום

בין המצרים ותשעה באב הם תקופה של זיכרון, אבל וחשבון נפש בלב הקיץ. המנהגים, מהימנעות משמחות ועד הצום וקריאת איכה, נועדו לעורר את התודעה של מה שאבד. אבל המסר העמוק של התקופה הוא גם מבט קדימה: אחדות, אהבת חינם והתחדשות. כל אחד, דתי או חילוני, יכול למצוא בה משמעות שמדברת אליו.